עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' מורטוב

החלטה

בפניי בקשת רשות להתגונן, שמעלה לדיון את השאלה העיקרית, האם למבקש, כפולש לדירת מגורים השייכת למשיבה וכמי שמתגורר בה בפועל במשך עשרות שנים, תיתכן הגנה לכאורה כלשהי כנגד תביעת הפינוי של המשיבה.

עובדות והליכים רלוונטיים:

ביום 9.5.06 הגישה המשיבה נגד המבקש תביעה, בסדר דין מקוצר, לפינוי המבקש מדירה בבעלותה הנמצאת ברח' דרך שלמה 68 ת"א (להלן – "התביעה" ו-"הדירה", בהתאמה) וכן לתשלום סך של 103,693.20 ₪ בגין אי-תשלום "דמי שימוש ראויים" בדירה במשך 7 השנים האחרונות.

ביום 9.7.06 ניתן, לבקשת המשיבה מיום 3.7.06, פס"ד בהיעדר בקשת רשות להתגונן ועל בסיס התביעה בלבד כנגד המבקש (להלן – "פסה"ד"). פסה"ד קיבל את תביעת המשיבה על שני סעדיה הנ"ל, כאשר פסה"ד נסמך על מסירת מסמכי התביעה למבקש, על דרך של הדבקה בכתובת הדירה (המסירה בוצעה ע"י שליח פרטי מטעם משרד ב"כ המשיבה).

ביום 23.8.06 פתחה המשיבה תיק הוצל"פ מס' 3405597067 לשם ביצוע פסה"ד. לאחר שעיינתי, ברשות הצדדים (שניתנה במהלך הדיון ביום 8.11.10), במסמכי תיק ההוצל"פ, נוכחתי כי האזהרה נמסרה (בהדבקה בכתובת הדירה וע"י שליח פרטי מטעם משרד ב"כ המשיבה) למבקש ביום 10.11.09, כי המשיבה לא ביצעה כל פעולה לגביית החוב הכספי עפ"י פסה"ד וכי ביום 28.7.10 נמסרה למבקש (בהדבקה בכתובת הדירה ע"י קבלן ההוצל"פ) הודעה בדבר פינויו הצפוי בכוח מהדירה ביום 6.10.10.

ביום 21.9.10 הגיש המבקש בקשה לביטול פסה"ד וכן לעיכוב הליכי ביצועו. הבקשה נתמכת בתצהירו של המבקש מיום 20.9.10 וכן בעותק מהודעת הפינוי הנ"ל.

ביום 21.9.10 ניתנה החלטת ביהמ"ש בדבר עיכוב ביצוע פסה"ד כנגד הפקדת סך של 4,000 ₪ בקופת ביהמ"ש. המבקש הפקיד סך זה ולפיכך ההליכים בתיק ההוצל"פ עוכבו והפינוי הנ"ל לא בוצע בפועל.

ביום 8.11.10 נערך בפניי דיון ראשון בבקשה לביטול פסה"ד. הדיון לא עסק בגופם של דברים, מאחר שהתרשמתי שנחוצה התייצבות של נציג המשיבה שהינו בעל סמכות להגיב עניינית להצעות דיוניות כאלו ואחרות שעולות בדיון, גם ע"י ביהמ"ש.

ביום 16.11.10 נערך בפניי דיון שני בבקשה לביטול פסה"ד. לדיון זה התייצבו גם אנשים בעלי סמכות מטעם המשיבה להגיב על הצעות דיוניות מטעם ביהמ"ש. במהלך הדיון הודיעה המשיבה כי היא מסכימה לביטול פסה"ד מחובת הצדק (היעדר מסירה חוקית של כתב התביעה למבקש), בכפוף לתשלום הוצאות והותרת הערובה הנ"ל שהפקיד המבקש בקופת ביהמ"ש. בנסיבות אלו ולאחר קבלת תגובת המבקש, החלטתי במעמד הדיון, כי פסה"ד מבוטל, כי באותו דיון תידון גם בקשת הרשות להתגונן וכי שאלת הוצאות כל ההליכים והבקשות תוכרע בהמשך עפ"י תוצאת הדיון בבקשת הרשות להתגונן. בהמשך הדיון נחקר המבקש על תצהירו הנ"ל ובתום הדיון הוריתי על הגשת סיכומים בכתב, בין היתר, לאור השאלה המשפטית הכללית שאותה בקשת הרשות להתגונן מעוררת.

שני הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

דיון ומסקנות:

מן הראוי להציג תחילה את המסגרת הנורמטיבית של הדיון בבקשת רשות להתגונן.

המסגרת הנורמטיבית:

בית המשפט העליון סיכם את ההלכה הפסוקה הנוהגת ב-ע"א 3300/04 צול ניהול פרויקטים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (פורסם באתרים משפטיים, 9.12.09), וכך אמר:

18.      התביעה בסדר דין מקוצר מעמידה בפני הנתבע "משוכה" דיונית טרומית, בדמות הצורך בקבלת רשות להתגונן. הואיל ומשוכה זו מפרה את האיזון הדיוני בין התובע לנתבע, הבקשה למתן רשות להתגונן תידחה רק כאשר ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראו: ע"א 1471/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' רבינוביץ (טרם פורסם, 6.3.2008); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 675 (מהדורה שביעית 1995); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 309 (מהדורה תשיעית 2007)). בפסיקה הענפה שנתגבשה במהלך השנים, נקבע כי עול ההוכחה המוטל על המבקש להתגונן הינו קל: "בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה..." (ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ' Warner, פ"ד מו(2) 273, 277 (1992)). הנתבע יקבל רשות להתגונן גם אם הסתפק בהעלאת טענה בעל-פה שיש בה כדי לסתור מסמך בכתב (ע"א 390/59 רוז'ינסקי נ' וייט, פ"ד יג(3) 2149 (1959)). החובה המוטלת על הנתבע, במסגרת הבקשה, הינה לאשר את טענותיו בתצהיר. משעשה כן, "עומדות, איפוא, טענות ההגנה בחזקת אמת, ובית המשפט שואל את עצמו: בהנחה שהגנת הנתבע אמת היא היכול הנתבע לזכות במשפט? אם התשובה על כך היא 'כן' נותנים לנתבע רשות להתגונן". זאת ועוד, "בדונו בבקשה למתן רשות להתגונן, אין השופט, או הרשם, רשאי לקבוע עובדות, כדרך שעובדות נקבעות בתצהיר לצורך הליכי ביניים. לא זו מטרתו של סדר הדין המקוצר. אין השופט רשאי, בשלב זה לשקול את מהימנות העדות ולסרב לנתבע רשות להתגונן מפני שאינו נותן בו אמון". נובע מכך, "כי אין הנתבע חייב לשכנע את השופט שטענותיו בתצהיר – אמת הן. די לו להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן" (זוסמן, 654-677 והאסמכתאות שם; והשוו לע"א 527/07 נחום נ' קרן אהרונסון בע"מ (טרם פורסם, 18.2.08) (להלן – עניין נחום) ולע"א 518/87 פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (לא פורסם, 25.11.93) (להלן – עניין פטלז'אן).

19.      חרף כללים מקלים אלה, שנועדו למנוע נעילת שער בפני מי שהגנה אפשרית בפיו, נקבע כי "לא ייתן בית המשפט רשות להתגונן, כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה, או שהיא 'הגנת בדים'..." (ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721, 722 (1988)). לעניין זה, הכלל הוא כי טענת הגנה שבתצהיר המתבדית מניה וביה, בין אם עקב חקירתו הנגדית של הנתבע ובין אם על יסוד החומר שהובא בפני בית המשפט, לא תשמש עילה למתן רשות להתגונן (עניין פטלז'אן; זוסמן, 676). 

20.      בפסיקתו של בית משפט זה מן השנים האחרונות הנטייה היא, ככלל, ליתן רשות להתגונן כל אימת שטענות ההגנה מעלות סוגיות המצדיקות בחינתן בדרך של בירור התובענה לגופה (ראו: ע"א 620/06 סילבר נ' אטלי (טרם פורסם, 18.11.08) (להלן – עניין סילבר); ע"א 2113/06 סלימאן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (טרם פורסם, 18.6.08) (להלן – עניין סלימאן)). נטייתו זו נובעת, בין השאר, ממעמדה של הזכות להתגונן: "זכות זו, ביסודה, שקולה כזכות דיונית בעלת מימד חוקתי, בדומה, וכפועל נגזר, מזכות הפנייה לערכאות של התובע, אשר הוכרה במשפטנו כבעלת אופי חוקתי"; לכן נקבע כי "בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן" (ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (טרם פורסם, 15.6.09), פסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה (להלן – עניין ששון)).

           במסגרת נטייה זו של הפסיקה להרחיב במתן הרשות להתגונן, שמירת האיזון הנדרש בין מתן הרשות להתגונן לבין הזכות להגיש תביעה בסדר דין מקוצר (בהתקיים התנאים המאפשרים זאת), יכול שתיעשה במספר דרכים: דחיית בקשה המבוססת כולה על "הגנת בדים"; התנאת הרשות להתגונן במתן ערובה (עניין נחום); או הטלת הוצאות "ככל שמתברר בסופו של דבר כי הרשות שניתנה להתגונן רשות סרק היא" (עניין ששון, פסקה ה' לפסק-דינו של השופט רובינשטיין).

ויש להזכיר גם את ההלכה הכללית, לפיה "אין מבקש הרשות להתגונן רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות בתצהירו, אלא עליו להיכבד ולהיכנס בתצהירו לפרטי העובדות שעליהן הוא מבסס את טענת ההגנה שלו" (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט (3) 41 (2004)) ולפיה "לא תינתן רשות להתגונן למבקש, שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו" (ע"א 13/80 הסמינר למורות ובית-ספר מקצועי בית רבקה נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד ל (1) 267 (1982); ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב (1) 721 (1988)).